הורים לילדה בת שנתיים פנו לייעוץ כיוון שילדתם התנגדה באופן קבוע ונחרץ (בצרחות וזעקות שבר) להתקלח, מה שהפך את המשימה הפשוטה לבלתי אפשרית.

​

מתוך האינטייק התברר כי בין גיל חצי שנה לשנה היא עברה ניתוח במעיים שהותיר פצע בפופיק למשך מספר חודשים. ההורים היו נוהגים לחטא את הפצע כל יום אחרי האמבטיה. זה היה מהלך כואב מאוד. 

למעשה כיוון שהיתה תינוקת ללא שפה ומילים כל שנותר לה הוא זיכרון  גופני של חווית הכאב הטראומטית, שהתעורר בתגובה לאמבטיה שהפכה לטריגר טראומטי. 

 

הגוף שלה נזכר בחרדה בכאב כל מפגש עם אמבטיה, אך ללא יכולת לתת פשר באופן מילולי ונרטיבי. כשהבנו את הקשר בין האירוע הטראומטי לסימפטום העכשווי הזמנתי את הילדה והוריה למפגש טיפולי, שבו היו בין היתר בובה וכלי רופא. מיד החלה הילדה לשחק בטיפול בבובה ולחטא לה את הפופיק. נוצר שיח משותף על הפצע של הבובה והכאב שלה.

 

יצרתי חיבור בין הבובה לבין הפצע שהיה לה כשהיתה תינוקת קטנה. היא נזכרה בזה וביטאה את תחושת העצב שליוותה אותה כשכאב לה בעת החיטוי. החוויה הטראומטית הלא מילולית הפכה לסיפור. יכולנו אז לגשר בין העבר להווה ולהבין שמאז ועד היום כל פעם כשהיא הולכת לאמבטיה הגוף שלה נזכר בכאב. יצרנו הבחנה בין העבר לבין ההווה,

השחזור הטראומטי הפך להיזכרות והחרדה מההליכה לאמבטיה התפוגגה...