"כשאתה עושה ככה, אמא עצובה" / הילה רשף קליין
האמירה הזו נועדה לעורר שיתוף פעולה, אבל היא טומנת בתוכה בעיה.
בואו נחשוב עליה רגע יחד:
מערכת יחסים בין הורה לילד אינה שוויונית. לא במערך הכוחות הטבעי ולא במאזן הרגשי. ילד צעיר איננו אחראי על רגשות הוריו, לא על האמפתיה כלפיהם ולא על ההתחשבות בהם. אלה יצמחו בהמשך ככל שיחוש זאת מהוריו כלפי עצמו. כשאני מעבירה את האחריות לרגשותיי לילדי אני בעצם מפרה את המאזן.
מאמא מובילה אני הופכת להיות גם ילדה, שנפגעת ונעלבת. זו פריבילגיה ששמורה למערכת יחסים שוויונית יותר, למשל בין בני זוג או חברים.
אני כן יכולה לעודד לשיתוף פעולה מתוך הומור ומשחק או לתת מידע פשוט ונקי "בלי קישוטים". למשל: "זורקים אשפה בפח, לא על הרצפה", "לא מושכים בשער, מלטפים", "לא חוטפים מהיד, מבקשים".
תפקידי הוא להורות את הילד שלי, לכוון, לעזור ובעיקר להיות אחראית על הקשר ללא תנאים והסתייגויות.
